השראה – הסיפור שלי במערכת החינוך
בתור ילד, אף פעם לא אהבתי ללמוד בבית הספר. אף פעם. תמיד הייתי זה שאוהב לצאת החוצה, לשחק, להתעסק בדברים שקשורים לכוח. הלימודים לא עניינו אותי מעולם, ולעולם לא הצלחתי להתרכז בחומר הנלמד. מכיתה א’ ועד החטיבה, אני זוכר את עצמי עובר ממטפל אחד למטפל שני, ובבית הספר היסודי הצמידו לי בלי סוף אנשים שניסו לעזור לי. בין אם זה כתיבה ללא שגיאות, ובין אם שיעורים פרטיים בחשבון, שום דבר באמת לא עזר, כי פשוט לא היה לי אכפת ולא הייתה לי מוטיבציה. הדבר היחיד שעניין אותי היה לשחק בחוץ, לפרוק את האנרגיות, ללמוד מהטבע, לראות את העולם, ולחוות את הדברים באופן ישיר.
מהר מאוד הדביקו לי תווית של הפרעת קשב וריכוז. שלחו אותי לכל מיני מאבחנים, התחילו לתת לי ריטלין, והאמת, זה עשה לי רע מאוד. אני זוכר את עצמי מתנהג כאילו אני לוקח את הכדור, אבל למעשה יורק אותו החוצה ברגע שאף אחד לא שם לב.
לאחר כמה שנים, הגעתי לפרויקט שנקרא “הִילָּה”. שם אמרו לי: “תשמע, אתה יכול לבוא ללמוד, אבל אתה לא חייב. אתה לא מחויב לשום דבר ולאף אחד. אתה מגיע לכאן רק אם אתה באמת רוצה.” באותו הזמן, הייתי אחרי ארבעה בתי ספר תיכוניים, בתי ספר שנחשבו לבתי הספר בעלי ההתנהגות הבעייתית ביותר. וכשהגעתי לפרויקט הזה, הבנתי שאף אחד לא מכריח אותי, ושאני כאן כי אני רוצה.
במקביל, התחלתי להתאמן בחדר כושר – דבר שתמיד אהבתי לעשות. תמיד נמשכתי לכל מה שקשור לכוח. תוך כדי הפרויקט, נרשמתי ללימודי הדרכת כושר במכון וינגייט, והתחלתי לשלב בין השלמת עשר שנות לימוד לבין קורס מאמני כושר. הייתי הצעיר ביותר בקורס, והייתי מצטיין. המרצה שאלה אותי כל הזמן אם היא מלמדת נכון או לא. בסוף הקורס, קיבלתי ציון מעשי של 100, והייתי גאה מאוד בהישג הזה. זה היה התחום הראשון שבו הצטיינתי, כי זה באמת עניין אותי.
נקודת השינוי הבאה הגיעה כשהייתי בסביבות גיל 21 או 22. עבדתי באתר בנייה, מקום קשוח במיוחד. הייתי עובד כסייר אבטחה, ונדרשתי לשמור שהפועלים לא יגנבו ציוד ולוודא שהמסעיות נכנסות בזמן. אני זוכר יום קיץ לוהט במיוחד, כשחשמלאי מבוגר עלה במדרגות לכיוון הגג להתקין מנורות. הוא פנה אליי ואמר: “תלמד, אל תהיה כמוני”. ראיתי את הקושי בעיניו והבנתי שאני חייב לעשות שינוי. ידעתי שאני חייב להשלים בגרויות, למרות שלא היו לי אפילו 12 שנות לימוד.
נרשמתי למכללת דוד ילין להשלמת בגרויות, אבל הבנתי שזה ייקח יותר מדי זמן, אז החלטתי ללמוד לבד. קניתי ספרים והתחלתי ללמוד לקראת הבגרויות בצורה אקסטרנית. לאט לאט השלמתי 10 יחידות לימוד וקיבלתי תעודה של 12 שנות לימוד.
בשלב הזה, החלטתי שאני רוצה לגשת לבגרות במתמטיקה ברמה של 5 יחידות. פניתי למורה פרטית שהמליצו לי עליה. בפגישה הראשונה ישבנו שעה והיא שאלה אותי מה אני רוצה. אמרתי לה שאני רוצה לגשת ל-5 יחידות במתמטיקה. היא ניסתה ללמד אותי משוואות פשוטות, אבל ראתה שאני מתקשה אפילו בבסיס. היא אמרה לי שהיא לא מבינה איך אני מתכוון לגשת ל-5 יחידות, והציעה שאגש ל-3 יחידות במקום. אבל אני התעקשתי.
אחרי הפגישה, היא נתנה לי ספר להמשיך ללמוד ממנו. מאז, ניסיתי להשיג אותה פעמים רבות – היא לא ענתה לי לטלפונים ולא החזירה לי הודעות. אני זוכר שניסיתי אפילו רק כדי להחזיר לה את הספר, אבל היא פשוט נעלמה לחלוטין. זה היה מתסכל, אבל אמרתי לעצמי שאני לא צריך אותה ושאמשיך לבד.
בהמשך, ראיתי שיש מכינה ללימודי הנדסה שבה דרושים רק 12 שנות לימוד ומבחן מימד. נרשמתי למכינה, למרות שלא ידעתי להעביר אגפים במתמטיקה, ולא היה לי מושג מה זה X או Y. התחלתי ללמוד באופן אינטנסיבי, ימי ולילות, דרך אתרי אינטרנט וסרטונים. למדתי מאפס, והצלחתי לעמוד בקצב.
לאחר מכן, המכינה הגיעה לרמה של קורסים מתקדמים כמו חדו”א ואלגברה לינארית. הייתי לומד בעיקר לבד, אבל הייתה לי תמיכה מחברים טובים שהכרתי במכינה, והם עזרו לי לאורך הדרך. המבחן שהכי התגאיתי בו היה בפיזיקה, שם קיבלתי ציון של 98. ההישג הזה נתן לי תחושת ביטחון אדירה, והבנתי שההצלחה תלויה באמונה העצמית ובמוטיבציה שלי.
סיימתי את המכינה, ואני ועוד חמישה מתוך שלושים הצלחנו לעבור אותה בהצלחה. נרשמתי ללימודי תואר ראשון בהנדסת חומרים מתקדמים, אבל די מהר הבנתי שזה לא התחום שלי. העבודה במעבדות שיעממה אותי, ולא הרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. אז החלטתי לחזור למקור – לאהבה שלי לכושר ולתזונה.
התחלתי לחפש לימודים בתחום הכושר והתזונה, והגעתי למסקנה שאוכל לשלב בין שניהם ולהיות גם מאמן כושר וגם דיאטן. נרשמתי ללימודי מדעי התזונה, למרות שלא היה לי פסיכומטרי. למדתי לפסיכומטרי לבד תוך כדי עבודה באבטחה, וקיבלתי ציון בסיסי של 500 ומשהו. החלטתי שלא אעשה שוב את הפסיכומטרי, כי הבנתי שזה לא משקף את היכולות שלי. למזלי, המוסד שבו נרשמתי התחשב בציונים שלי מהמכינה ומהקורסים הקשים שעברתי, וקיבלו אותי ללימודים.
כשהתחלתי את לימודי התזונה, הבנתי שזה המקום שלי. הלימודים היו מאתגרים מאוד, אבל אהבתי אותם. כבר בשנה הראשונה השגתי ממוצע של 94, ובסופו של דבר סיימתי את התואר בהצטיינות עם ממוצע של 92. עשיתי גם סטאז’ ועברתי את המבחן הממשלתי בפעם הראשונה.
זה הסיפור שלי על מוטיבציה. המסר שלי הוא פשוט: אם אתם מאמינים בעצמכם ומוכנים לעבוד קשה, אין שום דבר שלא תוכלו להשיג!
אם אתם מכירים ילד או מבוגר שנמצאים במקום הזה, תשתפו לו!